מציצת אצבע, הנפוצה בעיקר אצל תינוקות עד גיל שלוש, הינה הרגל של הילד – פעילות בהיסח הדעת. ההרגל יכול להיות שטחי – ללא רקע פסיכולוגי, או עמוק – עם רקע פסיכולוגי. לרוב בא הרגל המציצה כהמשך לרפלקס המציצה הראשוני והטבעי הקיים בתינוק עוד בבטן אמו.
הרגל המציצה – כמו הזנה מפטמת האם או הזנה מבקבוק – לא מפעיל כוחות ולרוב לא גורם לנזק, אך כאשר התינוק מכניס לפיו את האגודל או כל אצבע אחרת האצבע הינה פעילה ומפעילה כוחות על הלסתות והשיניים ומביאה לליקוי ושינוי במבנה השיניים המתפתחות.
רוב הילדים נגמלים ממציאת אצבעם באופן טבעי עד גיל שנתיים וחצי – כך שהתהליך נחשב כטבעי, אך אם מציצת האצבע נמשכת בגילאים מבוגרים יותר היא עלולה לגרום לבעיות במערכת השיניים. האצבע המוכנסת לפה גורמת להטיית השיניים הקדמיות העליונות למעלה, גורמת לפתיחת רווחים בין השיניים ומשמשת כמחסום מכני לבקיעת השיניים באזור הקדמי התחתון והעליון. בנוסף לכך, ברוב המקרים התינוק מביא את אצבעו עד למגע עם החייך, דבר שמונע את התפתחותם התקינה של החייך ורצפת האף ובעקבות זאת עלולים להגרם קשיי נשימה.
במחקרים שבוצעו נמצא כי אם הרגל מציצת האצבע מופסק עד גיל שש שנים – הליקוי בשיניים שהרגל זה גרם יעבור תיקון עצמי בשני שליש מהמקרים. אך אם הילד ממשיך למצוץ את אצבעו מעבר לגיל שש שנים – לרוב יצטרכו התערבות אורתודנטית (יישור שיניים) על מנת לתקן את הנזק שנגרם לשיניים.
קיימות מספר שיטות שמטרתן לבטל את הרגל מציצת האצבע:
- עשית ההרגל למודע – בזמן שהילד מוצץ אצבע להראות לו במראה את מעשהו עד שהילד יהיה מודע לחומרת ההרגל.
- פניה אל האגו של הילד – שכנוע הילד כי מציצת האצבע גורמת לנזק לגופו.
במידה ששיטות השכנוע לא עוזרות יש לטפל בהרגל בעזרת מכשיר עזר כמו כפתור מחוספס מחומר פלסטי המודבק לחיך שמגרה את אצבע הילד בכל פעם שהוא מכניס את אצבעו לפה. כך גם קטנה הנאת הילד מהמציצה.
בכל המקרים אין להשתמש בכוח על מנת להפסיק את המציצה, יש לעמוד על בעיות רגשיות שעלולות להביא את הילד להרגל המציצה. יש לטפל במקביל בסיבה הנפשית להרגל המציצה (באם קיימת) ובנזקים לשיניים.
